ה"בייבי" שלי

אני מדפדפת אחור בלוח השנה. עוד דף ועוד אחד…

הפעם האחרונה שהעליתי פוסט היתה לפני חצי שנה! הרבה זמן לכל הדעות. אבל בשבילי, כשאני מביטה לאחור אני חשה שחלפו יובלות; בפעם הקודמת עדיין ציפיתי ללידת בני, והיום נתנאל המתוק, אח לשירה וחנה, חבוק בזרועותנו, כבר בן שלושה חדשים. (ועדיין אני לא שבעה מלהביט בפניו הטהורות יום וליל…)

 

תשעה חדשים לא קלים ציפיתי לצילומים של הבייבי שלי.

דמיינתי את ידיו הקטנות והעגולות נשקפות בעין המצלמה, את קפלי העור הרך…

צילומים של תנוקות הם ה'בייבי' שלי. הקטנטנים הרכים האלו ממיסים אותי בכל פעם מחדש: השפתיים הורדרדות, הרוגע של שנתם, הטוהר שקשה להביע במילים אך מונצח היטב בעדשה.

וכשזהו הבייבי שלי בסטודיו, אין יותר מדהים ומרגש מזה.

 

מביטה בו מניח ראשו על זרועותיו השמנמנות, עוצם עיניים בחלום שמימי או מבליע רפלקס של חיוך מאושר.

ואל הרגע המופלא הזה נכנסות אחיותיו הגדולות, שכל כך חיכו, קיוו והתפללו לאח קטן.

במיומנות אמהית טבעית שאף אחד לא לימד אותן מעולם, הן מניחות יד אוהבת ומלטפת, מערסלות אותו ברוך, ומביטות בו באהבה אין סופית.

רגעים של אהבה טהורה.

 

והיום, כשנתנאל מאיר לי כל בוקר את היום בחיוך טהור וממלא, אני ברוך ה' יכולה לחזור לעבודה מלאה.

בעזרת ה' אט אט אשתף בעוד חוויות וצילומים מהחצי שנה האחרונה.