וינטג’.
מילה שכבר בצליל המתנגן שלה מקימה לתחייה את היופי שבעבר.
כמה קסם וטוהר יש בפריטים ובסגנון, מהעידן הלא רחוק, בו הכל היה פשוט יותר, אך עשיר יותר.
לעולם הוינטג’ נחשפתי כבר לפני שנים, כשנישאתי, ובבית של חמותי ראיתי את הרדיו הגדול הזה, שהיה שייך ל’באבבי’ של בעלי.
האמת? בתחילה לא הבנתי מדוע שומרים חפץ ישן ולא שימושי, אך עם הזמן, התחלתי להעריך ולהבין את היופי הקסום בפריטים עם הנוסטלגיה החמימה הזו, ובמשך השנים יצא לי לקחת מהם לא מעט פרטי וינטג’; מכונת כתיבה, ספרים ישנים, תקליטים… הכל מצטלם כל כך יפה. ואני רק יכולה להודות להם על ששמרו אותם.
כשהחלטתי לפתוח קורס צילום, ידעתי שאני חייבת תמונה שתתאים לפרסום.
כשאני מתכננת תמונה , זה כמו כל יצירת אומנות; אני בונה אותה בראשי לפרטי פרטים, ולפעמים גם צריכה ‘להפוך עולמות’ כדי להשיג כל מה שחסר. הפעם הרעיון התחיל ממצלמת וינטג’ מקסימה שמשמשת כקישוט בבית של חברה, וידעתי שזו תהיה תמונה שכולה וינטג’, מהחפצים, התפאורה ועד הבגדים ואפילו התסרוקות.
הרעיון לתמונה הבודדת הפך די מהר ל’סשן’ שלם של הילדים שלי. וכך מצאנו את עצמנו ביום קריר בשדה, האור הטבעי היה נעים ורך, והשלים את התפאורה.
לסיום גם השלמנו בצילומי פנים בסטודיו של חברה שגרה קרוב. שעטף גם הוא את הצילומים שלנו בגעגוע מתוק.
תודה לרבקה גינסבורג על התסרוקת המהממת
