כל שנה (כמעט) הוא מגיע לבקר. בשקט ובאצילות, הוא מופיע בפתח ביתי, ומכין לי תפאורה יפהפייה לצילומים. השלג.
ברגע שהובטח הלבן הלבן הזה, התמלאנו בציפייה ליום רביעי. שירה וחנה ישבו מהבוקר כשאפן מוצמד אל החלון, מחכות לחזות בשמיכה הלבנה המובטחת, מכסה את החצר, אך השלג איכזב, והמעט שירד התמוסס מיד ונעלם… הצטערנו על החוויה הקסומה שהפסדנו, ובעיקר על הצילומים, שכל כך ציפינו להם. אך הנה, ממש לקראת שבת, החלו הפתיתים למלא את האופק, בלי הפסקה ירד לו השלג, ברכות עדינה, מפזר אור סביב, וצובע את הרחוב, החצר, המגלשה ואפילו המכונית בלובן טהור.
רגע לפני שבת, ממש לפני הדלקת נרות, יצאנו ל’סשן’ קצרצר של צילומים. הילדים היו מאושרים! בשמחה משוחררת הם קיפצו, השתובבו ונהנו במרחבים הלבנבנים…והמצלמה שבידי תקתקה ללא הרף, אוספת לתוכה את החיוכים, הכרבולים, והנוף המדהים.
בליל שבת, כמה שעות אחר כך, השלג כבר נערם לגובה מרשים, יצאנו לטיול שלג ברחוב העוטה שמלה לבנה של שבת. המחזה היה עוצר נשימה…על רקע השמיים השחורים בלטו הפתיתים הלבנים, ומבט אחד אל על השאיר אותי מוקסמת. העצים המושלגים נראו ממש כמו עיירה באלפים, בשוויץ….ואני צילמתי את המחזות היפים האלו רק בראשי, תמונות של שבת…
עד לצאת השבת כבר זרחה השמש והעלימה כמעט כל זכר ליופי המופלא הזה. אני שמחה שהצלחתי לנצל את חלון – חלום ההזדמנויות הקצר ובמצלמתי נשארו מוגנות ובטוחות, המזכרות הנפלאות האלו.
מחכים שוב לארח אותך, שלג!
