הים כל כך כחול- צילום בנתניה.

המשפחה המתוקה הזאת הגיעה מאנגליה לחופשה. בין הפגישות המשפחתיות לצבירת החוויות מארצינו הקטנטונת, מצאו  ההורים פסק זמן לצילומים  שישמרו את הגיל הרך  והמדהים הזה של הילדים למזכרת בלתי נשכחת.
אין כמו הים, בריאה מופלאה ומרתקת.
אני לא מחבבת את הצילום שם מסיבה פשוטה;  הנזק שעלול להגרם לעדשה ולמצלמה.
ובכ"ז, איך אפשר לוותר על הקסם?
הפעם נכנעתי.
תודו, יש משהו מיוחד שאפשר להוציא מהילדים בחול הטבעי ובנוף הבראשיתי הזה שאין לו תחליף.
ריצת הילדים על החוף, המשחקים בחול, גלים קטנים שמדגדגים כפות רגליים רכות, והכל טבעי ואמיתי.
הקטנטונת  פחדה מהים, הוא היה "גדול" עליה, מזל שאבא היה עוד יותר גדול, וחווית החיבוק והחיבור התעצמה…
כשהקטנטנים מחפשים  בעצמם את הקרבה של אבא ואמא, התמונה מקבלת משמעות חזקה.
הביטו ואמרו לי: מה צריך יותר מחול,  גלים וסודות מתוקים על החוף?
"קלי, קלי, שלא יגמר לעולם, החול והים, רשרוש של המים, ברק השמים, תפילת האדם" (חנה סנש)
 

יש משהו קסום בחיוך של ילד בגן המשחקים.
לכאורה מקום פשוט, שבו טורחות אמהות חרוצות מדי יום סביב המגלשה, אבל איכשהוא במקום היומיומי הרגיל  הזה, בין הנדנדה שעפה לגובה עם הרוח לבין הקרוסלה  שעליה משתובבים הילדים בצהלות שמחה ועונג, אני מבינה שכאן מצוי האושר שלהם. הבטחון העצמי, היכולות ותחושת השחרור והחופש.
מין כזו שמחה פשוטה ומופלאה  של ילד שמעוררת בי צביטת געגוע לימי הילדות העליזים…