עונת התותים הגיעה.
שירה, בצמות מצויצות סרטים אדומים ובפנים רציניות,
עוצמת את העיניים בדבקות, מתרכזת היטב בטעם הפרי.
חנה, לעומתה, מסתפקת.
היא אמנם די קטנה, אבל גדולה מספיק כדי לזכור שהיא לטעם הזה לא מתחברת…
בכל זאת העובדה שאחותה מוצאת בפרי ענין כה רב, מעודדת אותה להתנסות שוב.
חנה הולכת שבי אחרי שירה, היא מעריצה את אחותה הגדולה ומחקה את כל מעשיה בענין רב.
אני צופה בעין העדשה על ילדתי הקטנה רכת התלתלים, ולבי מתרחב ועולה על גדותיו מאושר אימהי.
אלו הבנות שלי, מגלות כל יום מחדש את האוצר הטמון במילה הפשוטה והיקרה – "אחותי".
